התחלתי לקבל מכתבים מסתוריים… לא חשבתי שזה מי שישלח אותם

התחלתי ללמוד במכללה תואר מאוד מעניין שתמיד רציתי. הכרתי חברות וידידים ונהנתי מהלימודים. החיים שלי היו מסודרים, לא היו בלאגנים ודרמות, אפילו המבחנים היו בסדר. נשאר לי עוד סמסטר אחרון לסיום התואר,ואז התחלתי לקבל מכתבים מוזרים.

בזמן ההפסקות היינו משאירים את כל הציוד והתיקים על השולחן
ויוצאים החוצה. יום חמישי אחד כשחזרתי מההפסקה בצבץ לי משהו בתיק. הוצאתי את זה בזהירות וגיליתי שזה מכתב. לא הבנתי ממי זה אבל החלטתי שאני אקרא את זה בפרטיות ולא מול
כולם, אז דחפתי אותו עמוק לתיק והמשכתי את היום שלי כרגיל, אבל בוערת מבפנים לקרוא
כבר את המכתב.

הגעתי הביתה ושלפתי במהירות את המכתב. הוא לא היה חתום, והכתב לא היה לי מוכר. חשבתי לעצמי מי אמיץ מספיק לתחוב מכתב לתיק כשיש סטודנטים בכיתה אבל לא השקעתי בזה יותר מדי מחשבה והתחלתי לקרוא את המכתב.

זה היה מכתב אהבה! מהמכתבים המשתפכים שבהם מתואר היופי שלי,
החיוך שלי, הצחוק שלי, השיער הארוך והבהיר שלי, הגומה שיש לי בלחי הימנית. הסמקתי כולי.

התחלתי לחשוב על כל הידידים שלי, אולי זה מישהו מהם. אבל את הכתב של רובם אני
מכירה ולכן זה לא יכול להיות הם. התחלתי כבר לחשוב על החברות שלי, אולי מישהי מפחדת לצאת
מהארון? אבל גם זה לא היה נשמע לי הגיוני.

כל ערב קראתי את המכתב והתרגשתי מחדש. יום ראשון חזרנו ללימודים ובכוונה יצאתי בהפסקה והשארתי את
התיק פתוח, כך שאולי אני אקבל עוד פעם מכתב. בדקתי בדיסקרטיות את התיק כשחזרתי אבל לא היה שם מכתב. התאכזבתי והחלטתי לבדוק אם אולי מישהו חסר בכיתה, ובאמת שני
ידידים שלי היו חסרים.

החלטתי לחכות לפעם הבאה שהם כן יהיו בכיתה ואולי יהיה לי שוב
פעם מכתב. השבוע המשיך כרגיל עד שהגיע שוב יום חמישי. שני הידידים החסרים הגיעו. אחד מהם מצא חן בעיני אבל היה
שחקן ולשני הייתה חברה, אז לא ידעתי מי זה ביניהם. קיוויתי שאגלה בהמשך. יצאתי להפסקה עם חברות שלי, והבחור עם החברה יצא יחד איתנו.

צחקנו, דיברנו, אבל אני הייתי על קוצים וחיכיתי רק שההפסקה
תיגמר. טסתי כמו טיל לתיק כשהשיעור התחיל ובאמת חיכה לי שם מכתב!
מאושרת החלטתי שאפתח אותו אחר כך.

הגעתי הביתה ומיהרתי לקרוא את המכתב. הוא סיפר בו איך השבוע עבר עליו בקושי רב כי הוא לא יכול היה לראות אותי, וכמה חסרתי לו. הוא תיאר אותנו מטיילים על חוף הים, אוחזים ידיים. הוא סיפר לי במכתב כמה שהוא רוצה לשבת איתי ולאכול גלידה,
להכיר אותי לעומק, כמה היה רוצה פשוט להסתכל בעיני ולהעביר לי את הרגשות שלו כלפי. התרגשתי כמו ילדה קטנה. תיארתי לעצמי שהבחור שמוצא חן בעיני
כתב לי את המכתב, ורציתי לדבר איתו מאוד, אבל הוא בחר להישאר אנונימי גם הפעם.

החלטתי שאתן לשבוע לעבור ואבדוק מתי אקבל שוב פעם מכתב. באמת, עבר שבוע שלם ועוד פעם קיבלתי מכתב ביום חמישי. הפעם, הידיד התפוס לא הגיע בכלל ללימודים והבחור שרציתי כן
היה אבל היה איתנו.

אני התחלתי להרגיש מבולבלת. אולי זה בכלל לא מישהו מהם? כשהגעתי הביתה ראיתי שיש במכתב כתובת מייל והחלטתי לשלוח
הודעה למייל הזה. המכתב הפעם דיבר על האהבה שהכותב מרגיש אלי וכמה שהוא מרגיש
בחסרוני כשהוא לא פוגש אותי.

זה היה מפתיע, כי אנחנו לומדים ארבע פעמים בשבוע, אז אנחנו
נפגשים דיי הרבה. שלחתי מייל.

"היי, זאת ענבר (שם בדוי). אתה הבחור ששולח לי את המכתבים?". סגרתי את המחשב והמשכתי ביומי. תוך כמה שעות קיבלתי מייל.

"כן, אני הבחור. את נהנת מהמכתבים שלי?". חייכתי אך הטריד אותי מי הוא. "אני נהנת, אבל אני עוד יותר אהנה אם אני אדע מי אתה ואם תוכל
להגיד לי את כל מה שאתה כותב בפנים ולא רק בכתב". שלחתי באומץ. כל אותו היום לא הגיעה תשובה.

הסופ"ש עבר מהר והגעתי לשבוע לימודים נוסף, אך הפעם לא
קיבלתי אף מכתב. גם יום חמישי עבר בלי מכתב וכאב לי קצת בלב, חיכיתי למכתב.

שלחתי מייל. 

"היי מר בחור, התאכזבתי שהיום לא היה מכתב. אתה עדיין רוצה
להישאר אנונימי? אני מבטיחה שאני לא אצחק עליך ולא אספר לאף אחד, אבל אני כל כך
רוצה לדעת מי אתה. אני אשמח שתשלח לי הודעה למספר שלי". כתבתי את מספר הפלאפון שלי ושלחתי את המכתב.

בלילה, ממש לפני שנרדמתי, קיבלתי מייל. "ביום חמישי, אחרי שנגמר השיעור האחרון שלך, תבואי לכיתה מספר
337. אני אחכה לך שם". 

לקח נצח עד שיום חמישי הגיע. בסוף, כשהוא הגיע סוף סוף,
נפרדתי מהחברים שלי ומיהרתי לכיתה 337.

היא הייתה חשוכה כולה, וכשהדלקתי את האור הפה שלי צנח לרצפה.

המרצה שלי עמד מולי. המרצה שלי, זה שלימד אותנו את השיעור
האחרון. מרצה שהערצתי ותמיד נהנתי מהשיעורים שלו הכי הרבה.

הסתכלתי עליו בשוק.

"אני כותב לך את המכתבים האלו. אני לא מסוגל שלא. אני חושב
שהתאהבתי בך, אפילו בלי להכיר אותך לעומק. והייתי שמח להכיר אותך לעומק." הוא
אמר והסתכל לי בעיניים. נשענתי על השולחן מאחורי והרגשתי את כל החדר מסתחרר. הוא
התקרב אלי וחיבק אותי. תוך רגע היינו עמוק בתוך נשיקה סוערת.

"אתה נשוי!" נזכרתי ודחפתי אותו ממני. 

הוא חייך אלי ולחש לי "אז מה?", והתקרב לנשק אותי שוב. קפצתי מהשולחן והתרחקתי ממנו. "אל תעשה את זה! יש לך אישה וילדים, ואתה גדול ממני בהרבה שנים!" ניסיתי לחשב בכמה הוא מבוגר ממני והבנתי  אני בכלל לא יודעת את תאריך
הלידה שלו.

"רק ב28 שנים, חישבתי כבר. זה לא כזה מבוגר" הוא ענה
לשאלה שבראשי.

"וזה שאני נשוי לא אמור להפריע לך".

רגע לפני שהוא הצליח לנשק אותי עוד פעם ברחתי מהכיתה.

את המכתבים שרפתי, לא הצלחתי להסתכל לו בעיניים מאז, ניסיתי
כמה שפחות להתבלט בהמשך השנה. הוא ממשיך ללמד אותי, ממשיך להסתכל עלי וממשיך לשלוח
לי מיילים ומכתבים לפעמים. כמה פעמים שקלתי לפנות לראש החוג אבל הם חברים טובים
ביניהם.

מה אתם הייתם עושים במקומי? כרגע אני בסמסטר האחרון של השנה
האחרונה שלי ואני רואה אותו המון. 

אני מתלבטת אם לתת לו תקווה (ואני אצא מגעילה קצת) כדי שאולי
הוא יעזור לי לסיים את התואר בממוצע טוב, או מצד שני להתעלם ממנו לגמרי ולקחת
סיכון שהוא יתנקם. אני מבקשת עזרה רק ממי שקרה לה מקרה דומה ויודעת מה ההשלכות.