יש לי סוד שאני הולך לקחת איתי לקבר... וידעתי עליו רק לאחרונה
יש לי סוד שאני הולך לקחת איתי לקבר... וידעתי עליו רק לאחרונה
ביום הראשון שלי במכללה חיפשתי את הקפיטריה כדי לאכול ארוחת צהריים. לקח לי קצת זמן למצוא אותה אבל בסוף מצאתי. מצאתי שם בדיוק את מה שחיפשתי – בגט שניצל. כשהגעתי לדלפק כדי לבצע את התשלום, אישה שישבה מאחורי הקופאית סימנה לי לבוא. התקרבתי. היא הביטה בי לרגע בלי לומר דבר. הרגשתי לא בנוח. חשבתי שעשיתי משהו לא בסדר.
היא שאלה אותי: "זאת הפעם הראשונה שלך שאתה מגיע לכאן?" אמרתי כן. היא שתקה שוב ואז שאלה: "אז אתה בטח סטודנט שנה א'." אמרתי כן. היא ענתה: "בגלל זה לא ראיתי אותך עד עכשיו. קוראים לי שרון, ולך? " עניתי: "אני יובל." היא אמרה: "סליחה אם אני מעכבת אותך פשוט אתה ממש דומה לבעלי כשהוא היה צעיר ובגלל זה קראתי לך לבוא. הלוואי שהוא יהיה כאן פעם הבאה שאתה תהיה ואז תבין על מה אני מדברת." חייכתי וחזרתי לדלפק.
היא אמרה לקופאית: "אל תיקחי ממנו כלום. השניצל עליי." הבטתי בה במבט של הכרת תודה. אמרתי: "תודה רבה. זה לא מובן מאליו." עזבתי את החנות מאושר מאוד וקיוויתי לפגוש אותה שוב בפעם הבאה שאגיע לשם לקנות. זה היה בשנת 2006. הייתי רק בן עשרים ושתיים והייתי סטודנט די תפרן, לא הגעתי עם יותר מידי כסף לבזבז ולא ידעתי איך אני הולך להשיג כסף אם יגמר לי. זאת הסיבה שהערכתי מאוד את מה ששרון עשתה בשבילי.
למחרת שוב נכנסתי לקפיטריה, היא הייתה שם. ניגשתי ישר אליה ואמרתי תודה. היא שאלה: "על מה מותק?" אמרתי לה: "על אתמול." היא חייכה. זה המעט שיכולתי לעשות בשביל חבר. "חבר?" שאלתי את עצמי. היא אמרה: "בעלי לא כאן היום אבל אם אתה רוצה ויש לך זמן, אתה יכול לבקר אותנו ואני אכיר לך אותו. הוא ישמח מאוד לראות אותך."
עניתי: "האמת שיש לי זמן ואני אשמח. אני יכול לבוא בחמישי." באתי להסתובב ולעזוב ואז היא שאלה אותי אם אני צריך משהו, עניתי: "לא תודה, הבאתי אוכל מהבית."
היא נתנה לי את המספר שלה וביקשה שאתקשר אליה לפני שאגיע.
ביום חמישי לבשתי ג'ינס ומכופתרת ויצאתי לכיוון הבית של שרון ובעלה. התקשרתי אליה כשהגעתי לאזור שלה. היא ביקשה ממני לחכות בצומת מסוימת עד שהיא תבוא לאסוף אותי. אחרי כמה דקות היא הגיעה עם הרכב. כשנכנסתי לרכב התפללתי שבעלה של שרון יאהב אותי כמו שהיא אוהבת אותי. אולי הם יהיו האמא והאבא החדשים שלי?.
כשהגענו לבית הסתכלתי עליה והבנתי שהיא לא כל כך מבוגרת כמו שחשבתי. היא לבשה מכנסיים קצרים עם גופייה לבנה. יכולתי לומר בביטחון שהיא הייתה נראית באמצע שנות השלושים לחייה, למרות שהיא הייתה בת 45. היא ביקשה ממני להרגיש בנוח. היא הגישה לי אוכל ושתייה. אחרי רבע שעה בעלה הגיע והיא הציגה אותי בפניו ואותו בפני. הוא נראה מבוגר יותר. הייתי אומר שהוא מעל 50.
הסתכלתי עליו ולא ראיתי שום דמיון בינינו. הוא היה רזה ולבן וגם אני הייתי רזה ולבן אבל זה הכל. שום דבר אחר לא נראה אותו דבר בינינו. הוא התיישב ושרון אמרה בשמחה: "דוד, תסתכל עליו, אתה לא רואה את הדמיון? " הוא רק חייך ושאל אותי איך קוראים לי. עניתי. הוא שאל בן כמה אני ומה אני לומד במכללה.
דיברנו די הרבה זמן וגם דיברנו על כמה תכניות בטלוויזיה. בלי ששמתי לב כבר החשיך והייתי צריך לעזוב. בעלה אמר: "היה לי מאוד נחמד לפגוש אותך יובל, אתה ילד טוב." שרון הוסיפה מיד: "מהיום זה הבית שלך, אתה תמיד יכול לבוא לכאן ולהרגיש בבית." אמרתי תודה רבה ויצאתי.
מאותו היום, כל מה שהייתי צריך, שרון עזרה לי. כל מה שהייתי צריך לעשות זה רק להתקשר אליה. ביקרתי אותם בבית מלא פעמים והכל היה טוב. יום אחד אחרי הצהריים כשהייתי אצלה בסלון, שרון ישבה לידי בספה והתחילה להתקרב אליי. בעלה לא היה בבית. היא אמרה: "אתה סטודנט. זה אומר שאתה כבר לא ילד אז אתה צריך להבין את מה אני עומדת להגיד לך: אני נמשכת אליך ואני רוצה שתיגע בי."
הייתי כל כך המום שחשבתי שאני חולם או שהיא בוחנת אותי. שתקתי לרגע ואז אמרתי: "אני רק בן עשרים ושתיים, אני לא מבין מה את מוצאת בי. את כמו אמא בשבילי.. אני לא יודע איך אני יכול לעשות לך את זה בלי להרגיש אשם. ומה עם בעלך?! " היא שאלה: "אתה בתול?" עניתי שלא. היא שאלה: אז ממה אתה מפחד? נשמור על דיסקרטיות".
באותו יום היא הכריחה אותי להיכנע לה. ממש עשינו את זה על הספה. למחרת היא אספה אותי בערב מהמכללה. היא עצרה בחניון כזה בטבע ועשינו את זה במושב האחורי של הרכב שלה. שאלתי אותה איפה בעלה והיא אמרה שהוא טס לחו"ל לנסיעת עסקים. אחרי הפעם השלישית שעשינו את זה כבר התרגלתי ולא הרגשתי אשמה בכלל. עשינו את זה בעיקר בבית שלהם ולפעמים עשינו את זה כששנינו שיכורים, פעם אחת עשינו את זה מתחת לעץ באיזה ואדי.
יום אחד אחר הצהריים עשינו את זה על המיטה הזוגית בבית שלהם ולפתע שמענו את המכונית של בעלה חונה בחנייה. החסרתי פעימה ועמדתי לקפוץ ממנה ולעוף מהחדר אבל היא תפסה אותי חזק ואמרה: "היי אל תפסיק, כמעט סיימנו, הוא לא יכול להיכנס, הדלת נעולה מבפנים. לא יכולתי לעשות דבר ולא יכולתי לתפקד. האיבר שלי התכווץ מפחד ולא יכולתי להיכנס שוב אז היא דחפה אותי ויצאה החוצה כדי לפתוח את הדלת.
כשהיא ובעלה נכנסו פנימה, כבר הייתי לבוש והתיישבתי בתמימות על הספה עם חיוך על הפנים והעמדתי פנים שאני צופה בסרט בטלוויזיה.
דוד אמר: "היי בחורצ'יק, אתה כאן, מה שלומך? " עניתי בביישנות: "אני בסדר, תודה. טוב שחזרת הביתה, איך הייתה הנסיעה?. " הוא אמר שהיה בסדר והלך לחדר השינה. התפללתי שהוא לא יראה שום סימן לזה שהיינו שם. הוא חזר מהחדר ולא נראה מודאג.
אמרתי לעצמי, "הכל בסדר." אבל הופתעתי ששרון לא פחדה שבעלה יתפוס אותנו במעשה. כששאלתי אותה היא אמרה: "שום דבר לא צריך למנוע ממני להגיע לסיפוק, גם לא בעלי." היא המשיכה להתבדח אבל אני הייתי די מוטרד.
המשכנו להיפגש עד שהגיע הסמסטר השני של השנה השנייה, ואז ערב אחד שרון אמרה לי שיש לה משהו חשוב לספר לי ושהיא תבוא לאסוף אותי. כשהיא הגיעה היא אמרה: "לצערי, אני צריכה לנסוע לחו"ל עם בעלי. הוא החליט לעבוד שם והוא צריך אותי איתו. אני לא יודעת מתי אחזור אבל זה צריך להיות בקרוב מאוד."
באותו לילה ציפיתי שנהיה ביחד בפעם האחרונה או שנתנשק לפחות אבל לא יצא לי. היא רק חיבקה אותי ונסעה משם. יומיים אחר כך היא טסה עם בעלה ולא ראיתי אותה מאז. הייתי עם לב שבור במשך חודשים. הלכתי לקפיטריה כל יום וחשבתי שאולי במקרה אני אראה אותה שם. אבל היא לא הייתה. היא גם לא התקשרה או כתבה לי הודעה אפילו פעם אחת.
זה היה בשנת 2010. חשבתי ש"בקרוב מאוד" יהיה באותה השנה. לאט לאט הפסקנו לדבר עד שניתקנו קשר לגמרי. עברו 10 שנים וכמו שאתם יודעים, לפני כמה חודשים הקורונה התחילה להתפשט בכל העולם. היו הרבה מגבלות בכל העולם והרבה אנשים חלו ומתו. ואז בחודש מאי קיבלתי שיחה מארץ זרה.
חשבתי שזאת אשתי שנסעה לבקר את אחיה בחו"ל. כשעניתי לשיחה גיליתי שזאת לא הייתה אשתי אלא מי שאתם חושבים... שרון!. אחרי עשר שנים, היא החליטה להתקשר אלי שוב. המשכתי הלאה לגמרי, התחתנתי ויש לי עבודה מסודרת. אמרתי: "שרון... עברו כל כך הרבה שנים. אני מקווה שאת בסדר"
"כן אני די בסדר, מה איתך?"
"גם אני מצוין."
"שמעתי שהתחתנת. איך אשתך?
"אני אוהב אותה מאוד. מה עם בעלך? "
היא נשמה נשימה עמוקה מאוד וענתה: "הוא נפטר לפני חודשיים מהקורונה והבאנו אותו לארץ כדי לקבור אותו".
"אני כל כך מצטער לשמוע. בטח ממש קשה לך. שלא תדעי עוד צער".
היא נאנחה ואמרה: "יש לי חדשות בשבילך. הייתי בהריון ממך כשעזבנו את הארץ. ילדתי תינוקת והיא עכשיו בת שתים עשרה. אני מרגישה שזה הזמן המתאים לספר לך את זה."
צרחתי: "מה?!?! את מתכוונת שגידלת את הבת שלי כל השנים האלה ולא סיפרת לי? בגלל שבעלך עכשיו נפטר, את חושבת שזה הזמן הנכון לספר לי??". היא שמעה את הכעס בקול שלי ואמרה ברוגע: "אני אומרת לך עכשיו כי אני מרגישה שמגיע לך לדעת, במיוחד עכשיו כשבעלי מת. ושתדע לך שבעלי היה מודע לזה שהילדה לא שלו. בחרתי שתכניס אותי להריון כי הוא לא היה יכול. הוא לא היה טיפש. הוא ידע מה קורה בינינו."
הראש שלי התחיל להסתובב. כל הזמן הזה חשבתי שאני השחקן. לא יודע שמשחקים בי. בעלה השתמש בי כי הוא לא יכל להכניס אותה להריון. לא פלא שהיא לא פחדה שבעלה יתפוס אותנו באותו יום. שאלתי אותה: "שרון, למה את מספרת לי את זה עכשיו? למה לא מתת מהקורונה כמו בעלך??? למה עכשיו?? למה?!?!"
היא ענתה: "אני עושה לך טובה. אם גם אני הייתי מתה, הייתי דואגת שהילדה שלנו תגיע אליך. תראה שאתה עוד תודה לי. " מאז אותה שיחה, לא היה יום שלא חשבתי בו על שרון ועל כמה שהייתי מטומטם כשהיית סטודנט. עכשיו, היא השאירה לי סוד שלא היה לי כשהתחתנתי עם אשתי. עכשיו כשאני יודע, זה יושב לי על המצפון - אם לספר לאשתי או לא.
נכון לעכשיו אף אחד לא יודע על זה חוץ ממני ומשרון וזה ישאר ככה עד ששנינו נמות. אנשים מתים עם הרבה סודות וזה אחד הסודות שאדם הולך איתם לקבר. אני אפילו לא יודע איך קוראים לילדה שלי ולא הייתי רוצה לדעת. לכו תדעו, אולי עוד כמה שנים אני אשמע דפיקה בדלת ואראה אותה בפעם הראשונה...
אולי יעניין אותך גם:
my_fail_date באינסטגרם