עשיתי את זה עם הידידה הנכה שלי, זה שימח אותה אבל אני מרגיש אשם...

ידידה טובה שלי, יעל, (שם בדוי) הפכה לנכה ברגליים שלה כתוצאה מתאונה כשהייתה בת 14 ומאז היא על כסא גלגלים. יש לה גם בעיות תנועה בשאר החלקים של הגוף שלה. אנחנו מכירים כמה שנים, הכרנו בתיכון ועכשיו שנינו לומדים באותה מכללה בעיר שלנו. הייתי הידיד הכי טוב שלה, ואנשים אחרים מעולם לא התעניינו בה ומעולם לא רצו להיות איתה בקשר. ככל שחלפו חודשים ושנים התקרבנו, עשינו המון דברים ביחד, למדנו יחד והתחברנו ממש. המשפחה שלה תמיד מגינה עליה אבל כשאני איתה הם סומכים עליי לחלוטין.

מעולם לא הסתכלתי עליה מינית, היא הייתה יותר כמו אחות בשבילי. מעולם לא שקלתי לצאת איתה. אני מאוד אוהב לבלות איתה ולהיות הידיד הכי טוב שלה, זה שהיא סומכת עליו ותמיד יכולה לסמוך עליו. ערב אחד הגשנו עבודת הגשה שהייתה ממש ארוכה וקשה ואז סוף סוף הרגשנו חופשיים. שאלתי אותה אם היא רוצה לחגוג והיא נענתה בחיוב. נסענו לבית שלי, הזמנו פיצה ואכלנו, שתינו כמה בירות ונהנינו. בדרך כלל מה שקורה כשהיא ישנה אצלי היא ישנה על הספה, בגלל שהיא לעיתים קרובות נשארת לישון אצלי גם אם אנחנו לא לומדים ביחד.

ישנו ביחד מחובקים עד הבוקר. בבוקר הסעתי אותה הביתה וכשהגענו היא נישקה אותי ואמרה לי שהיא שמחה שזה סוף סוף קרה.

 הייתי קצת המום. מצד אחד אני בהחלט אוהב אותה ובאותו לילה הרגשתי מאוד טוב כשהתחברנו, מצד שני אני לא יכולתי להתנער מתחושת האשמה הזו שהייתה לי. אני הרגשתי שהיא הייתה בודדה בחיים בגלל הנכות שלה, ואני האדם הראשון שבאמת היה חבר שלה והיא נפתחה אליו ככה. אולי היא רצתה את זה לא בגלל שאני הנכון בשבילה או שאני ראוי לה, אלא בגלל שאני האופציה היחידה. הרגשתי שניצלתי אותה.

 כעבור שבוע המשפחה שלה חגגה יום הולדת לדודה שלה. חוץ מהמשפחה שלה היו עוד 40 איש בערך. היא הציגה אותי בפני כולם וכולם שמחו לפגוש אותי והיו באמת נחמדים. עד שהם שאלו אותה דברים כמו: "האם זה הבחור?" "זה החבר?" "האם זה הוא?" ואז הרגשתי ממש לא נוח וממש לא נעים. הרגשתי לחץ בחזה. התיישבנו והתחלתי להיחקר על ידי אחותה הגדולה, דודתה, ועוד גברת שלא הבנתי איך היא קשורה. האמא התחילה סוג של להגן עלי, אמרה להם לעזוב אותי בשקט ולתת לי לאכול. אבל החקירה נמשכה. אחרי כמה דקות שנמשכו כמו נצח הם פנו ליעל ואמרו: "אנחנו מאשרים." ואז הרגשתי שאני עומד להתעלף.

 במשך כל אותו ערב הייתי במתח נוראי והתחלתי להזיע. פחדתי שהחלק האחורי של החולצה שלי יקבל את הנקודה הרטובה והגדולה הזאת כי הרגשתי זיעה על הגב. ואז אחותה הגדולה מביאה לי את הילדה הקטנה והחמודה שלה כדי שארים אותה. היא והידידה שלי התחילו לצלם אותי כשאני מחזיק אותה. הרגשתי לרגע כאילו הייתי נשוי לה ושכל האנשים שמסביב הם המשפחה החדשה שלי.

 כולם צחקו משום מה, ואמרתי לה שוב: "היי אני יכול לדבר איתך לבד לרגע?" באתי לקום ואז אחותה אמרה: "אין סודות במשפחה שלנו, אתה יכול לדבר חופשי." כולם שוב צחקו והתחילו להתבדח על כך שאין להם סודות, ואז איזה בחור שהתחתן עם מישהי מהמשפחה שלה אמר לי שהוא זוכר שהיה באותו מצב כמוני ואמר: "תן לי לתת לך עצה, הדבר הכי טוב לעשות עכשיו הוא להגיד את הדעה האמיתית שלך." ואז כולם צחקו ואמרו שהוא צודק... הכל היה באווירה של צחוק כשאני רק מתפלל שזה יגמר כבר.

 אז הסתכלתי על יעל והיא אמרה משהו כמו: "אתה יכול להגיד לי הכל כאן, כולנו משפחה." היא גם התחילה לזרום איתם ולצחוק. אבל אני כבר התחלתי לאבד את היכולת שלי לדעת מתי אנשים צוחקים ומתי הם רציניים. אבא שלה אמר: "רגע, עדיין לא קיבלתי תשובה לשאלה שלי." אז בלית ברירה פניתי אליו ישירות ואמרתי, "הייתי רוצה לדבר איתה קודם." הוא התעקש: "שאלתי אותך קודם, אני רוצה לדעת." אני מסתכל על יעל והיא אמרה משהו כמו: "קדימה אתה יכול להגיד לי, אני ילדה גדולה ואני יכולה להתמודד עם זה."

 אמרתי: "בסדר" ונשמתי כמה נשימות עמוקות בזמן שאבא שלה השתיק את כולם כדי לשמוע אותי. התחלתי עם: "אני חושב שטעיתי בענק." ומשם הכל התחיל להתדרדר... אמרתי דברים קשים ופשוט הרגשתי שאני נמצא בחלום רע. צעקתי עליה: "איך את מעיזה לספר לכולם שאני בן הזוג שלך?? ועוד בלי לשאול אותי?? אני אוהב אותך כמו אחות אבל מעולם לא רציתי שנהיה זוג". אני חושב שהיא הושפלה אבל לא יכולתי להפסיק, ככל שדיברתי יותר יצאו דברים רעים יותר. פשוט הוצאתי את כל הלחץ בבת אחת. לסיום אמרתי משהו כמו: "כולכם משפחה טובה עם אנשים טובים, אבל אני לא שייך לפה ולא רוצה להיות שייך".

 יצאנו החוצה ונתתי לה לדבר. היא התחילה לבכות ללא שליטה, היא התנצלה שהיא סיפרה לכולם שאנחנו זוג כי היא התאהבה בי ולא רצתה לאבד אותי, והתחננה שנתחיל מחדש ושנמשיך להיות ידידים. אמרתי לה שאני צריך לחשוב על זה ואז השארתי אותה שם. נסעתי הביתה וכל הדרך חשבתי על מה שקרה וחשבתי האם התגובה שלי הייתה מוגזמת מידי. לא יכולתי לישון וכהתעוררתי בבוקר חשבתי על זה שוב והבנתי שבאמת הגזמתי. אני מרגיש ממש חרא. אבל זה נעשה, ואני לא יכול לבטל את זה.

רציתי לשאול אתכם: אתם חושבים שהתגובה שלי באמת הייתה מוגזמת? או שהיא עשתה טעות רצינית וזאת הייתה הדרך היחידה שלי לצאת מזה? אני צריך לחזור להיות איתה בקשר? או פשוט להמשיך הלאה?.... אני מרגיש כל כך רע...