אחי הגדול

קודם כל אני רוצה להתנצל אם הפוסט הזה הוא בלגן שלם מכיוון שהיה קשה מאוד לכתוב. זו גם אחת הפעמים היחידות בהן ביטאתי את הרגשות האלה ואינני יכולה שלא לפרוק בגלל סיבות ברורות למדי. אני באמת מקווה שתקראו את כל העניין לפני שתשפטו אותי יותר מדי, אך יחד עם זאת, אני יודעת איזה סוג של תגובות אני אקבל בכל מקרה ... אני רק מקווה שתתנו לי עצה אמיתית בתגובות של הפוסט בעמוד.

אנחנו 3 במשפחה, אני בת 17, אחי בן 18 ואמי בת 44. אבא שלנו התגרש מאמא שלנו כשהיינו די צעירים (הייתי בן 8 ואח בן 9). אנחנו כן רואים אותו מדי פעם והוא מבקר (הוא גר ברמלה ואנחנו בערך שעתיים נסיעה כך שלא ממש קל לראות אותו) אבל חוץ מזה אני אוהבת לחשוב ששלושתנו תמיד היינו קרובים ושאנחנו משפחה רגילה.

אחי ואני גדלנו ביחד וחלקנו מיטת קומותיים ולרוב דיברנו שעות לפני שהלכנו לישון, (ברור שבסופו של דבר קיבלנו חדרים משלנו כשהוא נכנס לתיכון). היינו משחקים בפארק ומתנדנדים ביחד. הייתי יושבת בקרוסלה והוא היה מסחרר אותי הכי מהר שהוא יכול. היינו נשארים ערים כל הלילה ומשחקים בפלייסטיישן.

הוא יותר מסתם אח בשבילי. הוא החבר הכי טוב שלי, הגיבור שלי, כשהייתי לבד או כועסת הוא תמיד היה שם בשבילי כשאף אחד אחר לא יכול. הוא תמיד היה חזק כשאפילו אמא שלנו לא הייתה מסוגלת. מעולם לא יכולתי להבין איך הוא היה חזק נפשית כל כך אבל עכשיו הבנתי שהוא פגיע כמו כל השאר. מצטערת על ההקדמה הארוכה אבל עכשיו אני אגיע לעיקר.

הנושא התחיל לפני כמה שנים כשהתחלתי להידלק עליו. באותה תקופה היה לי יותר מהמחשבה שהוא שהוא די מגניב מכל דבר אחר,  והרגשות שלי רק התחזקו ככל שהזמן עובר עד שהוא התחיל למלא את כל המחשבות שלי לחלוטין. הייתי חושבת עליו באופן אקראי, כמעט כל דבר כמו "מעניין מה הוא אכל לארוחת צהריים.

ניסיתי להרשים אותו על ידי הכנת ארוחת הבוקר שלו בשעות הבוקר שבסופו של דבר הסתכם בכריכי גבינה ומלפפון (אני יודעת שהוא אוהב אותם, אבל אני לא מאמינה שזה ממש מרשים בכל מקרה). הוא תמיד היה מודה לי עם אותו חיוך דבילי למרות העובדה שיש לי מחשבות אידיוטיות כאלה.

לעתים קרובות אנו צופים בנטפליקס יחד ולאחרונה אני אפילו לא יכולה להתקרב אליו כמו שהייתי פעם מכיוון שאני מרגישה אשמה.

מצאתי את עצמי נחרדת מכך יותר ויותר, לא רק בגלל שהוא הולך לאוניברסיטה בקרוב אלא כי אין לי שום מקום לפרוק את רגשותיי.

אין סיכוי שאוכל להגיד לאמא שלי, היא לא צריכה לחץ כזה. אני מפחדת לפנות למטפל או לכל דבר אחר בסגנון הזה כי אני מפחדת שהם יקרעו את המשפחה שלנו אם הם היו יודעים. אם אמי או אחי יגלו, אני לא יכולה לדמיין איך הדברים עלולים להתפתח.

אבל מעבר לזה חלק ממני לא רוצה לראות מישהו מקצועי מכיוון שאני לא רוצה שמישהו יגיד לי שהרגשות שלי לא בסדר. שאנחנו לא יכולים להיות ביחד רק בגלל שבאנו מאותה אמא. לא היינו פוגעים באף אחד אם זה היה קורה, שלא כמו עכשיו שהחרדה שלי גבוהה יותר מתמיד ואני תמיד פרנואידית שמישהו יגלה איך אני מרגישה.

איך אני משתגעת שהוא יעבור לאוניברסיטה בקרוב והוא ייעלם בדיוק כמו שאבא שלנו עשה. אני יודע שהוא לעולם לא היה עושה לנו את זה. אבל אני עדיין מפחדת.

מה שמפחיד עוד יותר הוא המחשבה שהוא יפגוש שם בחורה אחרת ויקים משפחה משלו. אני אפילו לא יכולה לדמיין אותו עם בחורה אחרת וכואב לא פחות לדמיין את עצמי עם מישהו אחר.

אני יודעת שזה לעולם לא יקרה. שאני בן אדם מגעיל בגלל שהסתכלתי על אחי ככה. אני יודעת שאמא שלי הייתה נשברת אם היא אי פעם תגלה את זה והייתי הורסת את המשפחה שלי. אני פשוט לא יודעת מה עוד לעשות. ביליתי אין ספור לילות של בכי בכרית שלי ואחי יודע שמשהו לא בסדר כבר זמן מה. הוא ממש דואג לי, אני נקרעת מבפנים ולא יכולה לספר לו איך אני מרגישה.

הפוסט הזה כנראה הולך פשוט להיעלם בין כל הפוסטים בעמוד, אז אני מניחה שאתם פשוט תקראו את זה ותשכחו ממני. אבל בבקשה. לפחות שמישהו יגיד לי מה אני יכולה לעשות.