החבר הראשון שלי - בסוף זה היה שווה את הכל.

אני מקווה שאתם תאהבו את הסיפור שלי, למרות שהוא לא נגמר בכך שאנחנו ביחד אבל הסוף הוא אופטימי. (:

כשהייתי בת 17 (היום אני בת 25) נפגשתי והתאהבתי באחד מה"ערסים" בעירנו הקטנה, פתח תקווה. הוא היה מבוגר ממני ב5 שנים, היה סוחר סמים ונשר מהתיכון בגיל 16 בערך. אביו היה בכלא בגלל תקיפה ואמא שלו סבלה מהתמכרות לסמים...

חייו היו הרוסים מההתחלה אבל יכולתי לדעת מהרגע שפגשתי אותו שיש לו כל כך הרבה פוטנציאל להיות כל מה שהוא רוצה. הייתה לו משרה מלאה בחברת בנייה באותה תקופה כך שהוא היה יציב מבחינה כלכלית.


ההורים שלי אסרו עליי לראות אותו מכיוון שבאמת הייתי ילדה טובה, תלמידה מצטיינת, פעילה בתנועת "בני עקיבא" וכו '. כמובן שגם הסיבות היו גם פער הגילאים ושהוא היה חילוני ואני הייתי דתייה. קיבלתי את הנאום של "מה יגידו אנשים" כמה פעמים, וגם את "הוא הולך להרוס לך את החיים" וכו'...

כמובן שבחרתי ורציתי כל הזמן לראות אותו ולהיות איתו אז היינו צריכים ליצור תוכניות מפורטות כדי לראות אחד את השנייה. הייתה לנו רשת שלמה של חברים שגיבו אותנו אם רצינו לבלות יחד.

הוא השתדל כל כך לגרום להורים שלי להבין שהוא מנסה לשנות את החיים שלו לטובה אבל הם סירבו אפילו לפגוש אותו. בכל זאת, המשכתי לנסות והזמנתי אותו הביתה בלי הרשות שלהם, מה שגרם לריבים וצעקות והוא סולק מהבית כשהוא מבוייש.


שכנעתי אותו להתרחק מהסמים, שירשם למכללה ושילמד מקצוע טוב. כל זה היה במאמץ לשכנע את ההורים שלי שאנחנו יכולים להיות יחד. הוא היה אהבת חיי הראשונה והחבר הראשון שלי. היינו מבלים שעות בלימודים, הייתי עוזרת לו ללמוד אנגלית ומתמטיקה כדי שיוכל לפחות להשלים בגרות מלאה. בזמן שהייתי מלמדת אותו אני בטוחה שכולם חשבו שאנחנו מתמסטלים או מקיימים יחסים.

בקיצור, הגעתי לגיל 18 והייתי צריכה להתחיל את השירות הלאומי שלי. ההורים שלי לא היו תמכו בהחלטה שלי שאהיה קרוב לבית בזמן השירות כדי שלא אהיה עם החבר שלי, אז הם הפעילו את כל הקשרים שלהם כדי שישבצו אותי רחוק מהבית, באיזה חור בצפון.

במבט לאחור הייתי צריכה להיות אסרטיבית יותר ולהילחם על שירות שיותר קרוב לבית, אבל אני לא כבר יכולה לשנות את זה... בסופו של דבר המרחק ניצח אותנו ואחרי שנה שלמה שבקושי התראינו (מעוד כמה סיבות) סיימנו את הקשר רשמית ומאז לא ראיתי אותו.

אז הנה הסוף האופטימי. :) לפני כשנה הוא שלח לי מכתב רשמי ומושקע באמצעות חבר משותף. הוא כתב כל כך הרבה ובגדול הודה לי שהאמנתי בו בכל אותן שנים ושעזרתי להעלות על חייו על המסלול הנכון. הוא אמר שאיש מעולם לא נלחם בשבילו באותה מידה שאני נלחמתי. ולמרות שזה לא הסתדר בינינו, הוא היה אדם טוב יותר כשהוא היה איתי.


הקריאה של המכתב הייתה אחד הרגעים הכי מרגשים ומשמעותיים בחיי. קראתי את המכתב כשכולי צמרמורת ודמעות. אמנם הוא לא עשה תואר ראשון אבל היום הוא הבעלים של עסק מצליח מאוד בגבעתיים. יש לו אישה יפה, שני ילדים, בית מדהים וכו'.

אז העובדה שקיימנו מערכת יחסים אסורה הייתה למעשה שלב משמעותי שבסופו הוא קיבל את החיים שמגיעים לו...